בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 20.11.2012 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשייך) בתיק פש"ר 1444/03 (להלן: החלטת ההבהרה), בגדרה הובהרה החלטת בית המשפט מיום 1.11.2012 (להלן: ההחלטה המקורית). במסגרת החלטת ההבהרה נקבע, כי על המשיב 5, מר אריה בין (להלן: מר בין) או על החברה שבבעלותו להגיש תביעה לבירור מחלוקת בנוגע לסכומי כסף המוחזקים בנאמנות על-ידי המשיב 1, תוך 60 יום.
רקע
1. לפרשה שברקע הליך זה הסתעפויות רבות, והליכים משפטיים רבים ושונים נוהלו ועדיין מתנהלים בקשר אליה. להלן יובאו אך אלה הנצרכים לעניין. המבקשת, חברת מצפה ארסוף בע"מ (להלן: מצפה ארסוף) רשומה כבעלים של נכס מקרקעין בישוב ארסוף (להלן: הקרקע). בין המשיב 4, מר אליהו קצירי, לבין מר בין קיימת מחלוקת באשר לבעלות במניותיה של מצפה ארסוף, שכן קצירי הוא אשר רשום ברשם החברות כבעל מניותיה של מצפה ארסוף, ואילו מר בין טוען לבעלותו בהן. בעניין זה מתנהל הליך נפרד. עוד יוער, ולכך נידרש בהמשך, שבמועדים הרלבנטיים היה מר בין בהליכי פשיטת רגל עד שביום 11.9.2012 הופטר. המשיב 3, עו"ד יעקב ברסלב (להלן: ברסלב), פעל בעבר בנאמנות עבור הגב' רחל סייג-סופר (להלן: סופר). יוער, כי לימים יינקטו הליכי פשיטת רגל נגד סופר וימונו לנכסיה מנהלים מיוחדים ונאמן. ברסלב טוען כי בשנת 2000 ובשנת 2002 נכרתו בין מצפה ארסוף לבין סופר הסכמי מכר במסגרתם רכשה סופר את הזכויות בקרקע. בתובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בגדר ה"פ 577/07 עתר ברסלב להצהרה לפיה הוא רכש את הקרקע ממצפה ארסוף בנאמנות עבור סופר. בפסיקתא אשר ניתנה בהליך הנ"ל ביום 1.1.2008 במעמד צד אחד (להלן: הפסיקתא), בהמשך להחלטה קודמת מיום 12.11.2007, הצהיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הרשם א' אורנשטיין), כי סופר היא הזכאית לזכויות הבעלות בקרקע, כפי שהתבקש על-ידי ברסלב. עם זאת, סויגה הפסיקתא במספר סייגים, לרבות קביעת אפשרות לבטלה והיות ההצהרה מחייבת את הצדדים בלבד (קרי, את מצפה ארסוף וסופר) ואי תקפותה כלפי כולי עלמא. יוער כבר עתה, כי כיום מתנהל בין מצפה ארסוף לבין סופר וברסלב הליך שעניינו בקשתה של מצפה ארסוף לביטול הפסיקתא. מהכא להתם, הקרקע שועבדה לטובת בנק דיסקונט לישראל לשם הבטחת חובותיה של סופר (ושל חברה שבבעלותה). עם זאת, כפי שעולה מפסק דינו מיום 16.11.2010 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן: פסק הדין בעניין הבנק), שטר המשכנתא, כמו-גם פסק דין של בית המשפט המחוזי, קבעו שבמועד הרלבנטי לשעבוד היו המקרקעין שייכים לכאורה, ולמצער רשומים במפורש, על שם מצפה ארסוף. הבנק מימש את המשכנתא ולאחר המימוש נותרה יתרה של כשישה מליון ש"ח (להלן: הכספים). במסגרת פסק הדין בעניין הבנק נקבע, כי "אין ספק שבמקרה רגיל היתה יתרת התמורה ... מגיעה באורח בלעדי למצפה ארסוף", עם זאת נקבע, כי בשל מחלוקת בשאלה מי מחזיק במצפה ארסוף, כמו-גם בשל טענת סופר לזכויות "מסדר שני" בקרקע מול מצפה ארסוף, יימסר הכסף לידיהם של מנהליה המיוחדים של סופר, המשיב 1, עו"ד איתן ארז (להלן: הנאמן לנכסי סופר) ועו"ד יהונתן צברי (אשר אינו צד להליך דנא). בפסק הדין בעניין הבנק הודגש, כי אין באמור כדי להכריע בשאלה מי מחזיק במצפה ארסוף או בשאלת זכויותיה של סופר בקרקע, אלא נקבע אך ורק כי עד לבירור המלא של המחלוקות יש להותיר את הכספים בנאמנות בידי בעל תפקיד מטעם בית המשפט.
2. המשיב 2, עו"ד מרדכי סופר (להלן: הנאמן לנכסי בין), היה הנאמן לנכסי מר בין, עד להפטרו של האחרון. הנאמן לנכסי בין הגיש במאי 2011 "בקשה מספר 27" לבית משפט של פשיטת רגל של מר בין, היא הבקשה שבגדרה ניתנו ההחלטות בגינן הוגשה בקשה זו. בבקשה 27 נתבקש, כי הכספים יועברו לידיו ויוחזקו בידיו-שלו בנאמנות עד להכרעה בשאלת הזכאות בכספים; כי לא ישולמו מהכספים שכר טרחה לנאמן לנכסי סופר; כי הכספים לא ישמשו לשום מטרה במסגרת הליכי פשיטת הרגל של סופר; וכי יינתנו הוראות כיצד תתברר הזכאות בכספים. יוער, כי הצדדים לבקשה היו סופר, נאמניה, הכונס הרשמי והנאמן לנכסי בין. מצפה ארסוף, באמצעות מר בין, ביקשה להצטרף כמשיבה בבקשה. בהחלטתו מיום 11.9.2011 דחה בית המשפט את בקשתה. בהמשך, ביום 11.9.2012 ניתן למר בין הפטר. יוער, כי בדיון שהתקיים בבקשה טען גם בא-כוח מצפה ארסוף (פרוטוקול מיום 1.11.2012). עוד יוער, כי בא כוח מצפה ארסוף הוא גם בא כוחו של מר בין, וייצגו בהליך. כך שדומה שבפועל חרף העדר החלטה רשמית לצרפה (לפחות ככל העולה מן החומר המצוי לפני), היתה מצפה ארסוף חלק מן ההליך וניתנה לה זכות טיעון.
בהחלטה המקורית נקבע, כי בעת מתן ההחלטה (בשונה ממועד הגשתה) היה מר בין סולבנטי, ובמצב דברים זה, וכאשר הזכות לכספים נתונה במחלוקת חריפה - יש להעדיף הימצאותם בידי מי שהוא "ידו הארוכה של בית המשפט", היינו הנאמן לנכסי סופר, על פני מר בין, שנוסף על כך שאינו בעל תפקיד מטעם בית המשפט הוא תושב חוץ שהתנהלותו כפושט רגל היתה בעייתית. הוסף, כי ייתכן שהיה מקום, לו עדיין היו נמשכים הליכי פשיטת הרגל של מר בין, להעביר את הכספים לידי נאמנו, אך אין אלו פני הדברים. לבסוף נקבע, כי "ההליכים בגין הזכאות לכספים יימשכו בערכאה האזרחית המתאימה".
3. לאחר מתן ההחלטה המקורית הגיש הנאמן לנכסי סופר בקשה בגדרה נתבקש בית המשפט להבהיר, בין היתר וזה עיקר לענייננו, מהו טיב ההליך "בערכאה האזרחית המתאימה" בו על מר בין לנקוט ועד לאיזה מועד. בהחלטת ההבהרה, קבע בית המשפט, כי על מר בין לפתוח בתביעה כספית תוך שישים ימים מיום מתן החלטת ההבהרה. עוד הוחלט כי ניתן לקזז מן הסכום שבנאמנות הוצאות שנפסקו נגד מר בין, וכי במידה שיתברר שהכספים אינם שייכים לו, הרי שהחיוב נגדו "יקום לתחיה". הודגש, כי לעת עתה כל הסכום יישאר בנאמנות ואין להפריש חלק ממנו לקופת הכינוס של סופר. בקשת ההבהרה, כך עולה ממערכת נט-המשפט, הוגשה ביום 7.11.2012. החלטת ההבהרה ניתנה, כאמור, ביום 20.11.2012. באותו יום הגישה מצפה ארסוף תגובה לבקשת ההבהרה בה טענה, בתמצית, כי דווקא הנאמן לנכסי סופר הוא שצריך לפתוח בהליך "בערכאה האזרחית המתאימה", הואיל ובפסק הדין בעניין הבנק נקבע שזכויותיה של סופר הן "מסדר שני" וכי מצפה ארסוף היא הבעלים, לכאורה, של הכספים. מצפה ארסוף הגישה ביום 21.11.2012 בקשה לביטול החלטת ההבהרה, בה טענה כי את תגובתה הגישה אמנם אחרי מתן החלטת ההבהרה, אך בטרם שידעה כי יצאה החלטה זו מאת בית המשפט, ובתוך המועד הקבוע בדין להגשת תשובה לבקשה. לגוף הדברים נטען, כי החלטת ההבהרה ניתנה במעמד צד אחד ובלא שניתנה למצפה ארסוף האפשרות להגיב. הודגש שבקשת ההבהרה והחלטת ההבהרה אין עניינן הבהרה טכנית גרידא אלא מהותית, וכי קנויה למצפה ארסוף זכות בדין להגיב. בהחלטתו מיום 25.11.2012 קבע בית המשפט, כי דין בקשת מצפה ארסוף להידחות שכן מדובר בהבהרת החלטה שניתנה על-ידיו ומשכך לא מוקנית זכות תגובה. לשלמות התמונה יוסף, כי ביום 30.1.2013 ניתנה החלטה על-ידי בית המשפט קמא בה נקבע, כי ההליך "בערכאה האזרחית המתאימה" בו על מר בין או על מצפה ארסוף לנקוט, אינו מוגבל לתביעה כספית דווקא. עוד יוער, כי מצפה ארסוף אכן הגישה ביום 17.2.2013 תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו הכספים שייכים לה (ת"א 31108-02-13).
מכאן לבקשה הנוכחית.
הבקשה
4. בבקשה נטען, ראשית, כי החלטת ההבהרה היא החלטה מהותית ולפיכך היתה למצפה ארסוף הזכות להשיב לבקשת ההבהרה בטרם ניתנה החלטה זו. שנית, כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות שכן הבקשה הוגשה על-ידי מי שהיה נאמנו של בין אולם משעה שמר בין נעשה סולבנטי שוב אין בית המשפט של פשיטת רגל שדן בעניינו מוסמך ליתן החלטות בעניין. שלישית, נטען כי החלטת בית המשפט לפיה דווקא מצפה ארסוף היא זו שצריכה לפתוח בהליך האזרחי שגויה, שכן נוכח הקביעה בפסק הדין בעניין הבנק לפיה היא הבעלים המיידים של הכספים, והשאלה כלום לסופר "זכויות מסדר שני" בהם נתונה במחלוקת, הרי שדווקא מי שצריך לפתוח בהליך הוא הנאמן לנכסי סופר, חרף העובדה שהכספים מוחזקים כרגע בידיו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט. רביעית נטען, כי הגבלת המבקשת לשישים ימים דווקא אינה מוצדקת ומצמצמת את זכויותיה הדיוניות.
5. בהחלטתי מיום 25.4.2013 הוריתי על קבלת תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. יוער, כי לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל הגיעה לידי "הודעה ובקשה דחופה" שהוגשה על-ידי ברסלב, בה נטען, בתמצית, כי בא-כוחה של מצפה ארסוף לא קיבל יפוי-כוח לפעול בשמה מאת בעליה, הוא קצירי, ומדובר בבא-כוחו של הטוען האחר לבעלות במניותיה - מר בין, כך שהבקשה הוגשה על ידי מי שאינו מוסמך להגישה. נטען, כי למעשה ההליך כולו, ובקשת רשות ערעור זו בפרט, אינם אלא נסיונות של מר בין להוציא מידי סופר את הזכויות בקרקע, בדרכים עקיפות ועקלקלות. נוכח תוצאת ההליך דנא, אין צורך להיזקק לטענה זו, וניתן יהיה להעלותה בבית המשפט המחוזי, אליו יוחזר הדיון.
6. המשיבים, למעט מר בין וקצירי, הגישו תשובותיהם. תמציתן ועיקרן של תגובות המשיבים, למעט נאמנו לשעבר של בין, הן כדלקמן: ראשית, הבקשה הפכה לתיאורטית: נוכח ההליך האזרחי בו פתחה מצפה ארסוף (ת"א 31108-02-13), בגדרו נתבקש סעד הצהרתי לפיו היא הבעלים של הכספים, הרי שהבקשה הפכה לתיאורטית משמתנהל כבר דיון משפטי בשאלה העיקרית - קביעת זהות הבעלים בכספים. נטען, כי עניין זה מתחזק נוכח קיומו של הליך בירור נוסף - הוא בקשתה של מצפה ארסוף לביטול הפסיקתא, המתבררת אף היא בימים אלה. כן צוין, כי הליך שלישי הקשור בנושא מתנהל במסגרת תיק פשיטת הרגל של סופר - בו הוגשה בקשת נאמנה להעביר את הכספים, המוחזקים בידיו בנאמנות, לקופת הכינוס. שנית, המחזיק בכספים עתה הוא הנאמן לנכסי סופר, וזאת מכוח החלטת בית המשפט בתיק בעניין הבנק - החלטה שנימוקה העיקרי היה היותו של הנאמן בעל תפקיד מטעם בית המשפט. מצפה ארסוף היא המבקשת לקבל את הכספים לידיה, היינו - היא זו שמבקשת לשנות את המצב הקיים. במצב דברים כזה, הדין, וההיגיון, מורים שהיא זו שצריכה לפתוח בהליך. הודגש, כי כבר קיים פסק דין - הוא הפסיקתא - אשר קובע שלסופר הזכויות בכספים ולפיכך מצפה ארסוף היא המוציאה מחברתה. שלישית, נטען שהקביעה הקוצבת שישים ימים להגשת התביעה האזרחית הולמת ומתאימה בנסיבות העניין.
יוער, כי נאמנו לשעבר של בין הסכים עם הטענה שהבקשה הפכה לתיאורטית. אך לא הביע התנגדות לבקשת מצפה ארסוף שהחלטת ההבהרה תבוטל. בנוסף, הוא העלה טענות ביחס להפטר שניתן למר בין ולעמידתו של הלה בתנאיו.
7. לאחר קבלת תשובות המשיבים הגישה מצפה ארסוף בקשה להגשת תשובה מטעמה בטענה, כי בהליך הנוכחי אין מתקיים דיון בעל-פה. בנוסף נטען, כי מצפה ארסוף מבקשת להציג בפני בית משפט זה את ההתפתחויות שהתרחשו לאחר הגשת בקשה זו. לא מצאתי לנכון להתיר הגשת תשובה לתשובות.
דיון והכרעה
8. החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לאחר העיון, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל.
9. תקנה 241(ג) לתקנות קובעת, כי למשיב זכות תשובה לבקשה בכתב שהגיש יריבו. במקרה דנא לא ניתנה למצפה ארסוף זכות תגובה (ויוזכר כי כאמור מעלה היתה מצפה ארסוף משיבה, למצער בפועל, בשלב זה של ההליך). עיון בהחלטה המקורית, בבקשת ההבהרה ובהחלטת ההבהרה, מלמד שבקשת ההבהרה עסקה בבקשה להבהרה מהותית - זהותו של מגיש ההליך שנזכר בהחלטה המקורית והמועד להגשת ההליך (ובמקור - גם סוג ההליך שיוגש), כך שאין מדובר בבקשת הבהרה טכנית גרידא, כגון תיקון טעות קולמוס וכדומה, אלא בבקשה שלהחלטה בה נפקות ממשית ואופרטיבית עבור הצדדים. כך, לדוגמה, החלטה לגבי זהות מגיש ההליך קובעת, בין השאר, מי יצטרך לשאת בנטלי ההוכחה, חובת תשלום אגרה וכדומה. די בכך שקופחה זכותה של מצפה ארסוף לטעון בתשובה לבקשת ההבהרה בכדי להביא לביטול החלטת ההבהרה. במספר החלטות שניתנו בבית משפט זה בעבר נקבע העקרון לפיו די בכך שלא ניתנה למבקש האפשרות להגיש תשובה לתשובת המשיב בהתאם לתקנה 241(ג1) לתקנות, בכדי לחייב את ביטול ההחלטה שניתנה בהעדר תשובה לתשובה אף מבלי לבחון את הדברים לגופם (ראו למשל, רע"א 4540/12 שוויקי נ' שוויקי (11.7.2012); רע"א 2655/12 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' פלוני (29.5.2012); רע"א 2107/10 פלונית נ' פלונית (11.7.2010)). עקרון זה, שנקבע ביחס לזכות להגיש תשובה לתשובה, יפה שבעתיים ומקל וחומר עת עסקינן בתשובה לבקשה, שהרי שלילת הזכות להשיב לבקשה היא בגדר הפרת הכלל של "יישמע הצד האחר" (AUDI ALTERAM PARTEM), שהוא אחד מכללי הצדק הטבעי (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה פ"ד נז(4) 289, 304 (2003)). מטעם זה, כאמור, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי החלטת ההבהרה מתבטלת. במצב דברים זה ראוי להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית על מנת שיתקיים בפניה דיון כהלכתו.
10. מעבר לדרוש אוסיף, כי בחינת כלל החומר שלפני העלתה תהייה, האם נכון היה להורות על קיום הליך אזרחי נוסף ונפרד על מנת לברר את השאלה האם מצפה ארסוף היא בעלת הזכות בכספים או שמא זו סופר (וכעת - קופת הכינוס). כזכור, בבקשה מס' 27 התבקש בית המשפט על ידי הנאמן לנכסי בין שהכספים יוחזקו על-ידו עד להכרעה בשאלת הזכאות לכספים וכי יינתנו הוראות כיצד תתברר הזכאות בכספים. מדובר בקביעת הסדרי ביניים בלבד שאין עימם הכרעה במחלוקות בעניין הזכויות בקרקע או בכספים לגופן. יתכן שדי היה לקבוע, כפי שנקבע בהחלטה המקורית, כי הכספים יישארו, כפתרון ביניים, בידי הנאמן לנכסי סופר, וכי המשך ההתדיינות יתקיים בערכאה אזרחית, במובחן מבית משפט של פשיטת רגל, מבלי לחייב בפתיחת הליך נוסף. כאמור, בהחלטה המקורית, ונוכח העובדה שמר בין קיבל בינתיים הפטר, ועל פי ההסכמות, הורה בית המשפט "כי ההליכים בגין הזכאות לכספים ימשכו בערכאה האזרחית המתאימה". עניין זה היה נדרש כיוון שבקשה 27 הוגשה במסגרת תיק פשיטת הרגל של מר בין, שלא היה מקום להמשיך את הדיונים בגדרו. אין בהחלטה הנ"ל קביעה ברורה כי בהכרח דרוש הליך חדש ונוסף לשם בירור המחלוקת הנוגעת לבעלות בכספים. כזכור, כל העת גם עומדת בתוקפה הפסיקתא שניתנה בגדר ה"פ 577/07, ואשר בקשה לביטולה עדיין תלויה ועומדת. רק בהחלטה בבקשת ההבהרה, אליה מתייחסת בקשת רשות הערעור דנא, נקבע כי מר בין או מצפה ארסוף מחויבים להגיש תובענה כספית שאחרת ייחשבו כמוותרים על הטענה לכספים.
על פני הדברים, ומן החומר שהוגש לפני, עולה כי יש אפשרות ששאלת הזכויות בכספים כבר הוכרעה לכאורה, ולו בעקיפין, במסגרת ההליך שבו ניתנה הפסיקתא, אשר קבעה שלסופר זכויות חוזיות בקרקע, ועל כן לכאורה גם בכספים. כל עוד לא בוטלה הפסיקתא, דומה שהקביעה לפיה סופר היא בעלת הזכות כאמור, שרירה וקיימת, ומכאן, לכאורה, זכותו של הנאמן על נכסיה להחזיק בכספים. אין להתעלם, כמובן, מן האמור בפסק הדין בעניין הבנק, בו נקבע כי הבעלות בקרקע רשומה על שם מצפה ארסוף, אך יצוין כי בפסק הדין מוזכר מפורשות כי הפסיקתא קובעת שלסופר זכויות בעלות מכוח הסכמים שבין הצדדים. וממה נפשך, אם הפסיקתא לא תבוטל - הרי אז קיימת הכרעה שיפוטית לפיה סופר היא בעלת הזכות בקרקע (בשל הסכמי הצדדים), ונראה שהדבר מוליך למסקנה על זכותה גם בכספים, בכפוף לכל טענה שיכולה מצפה ארסוף לטעון; אם הפסיקתא תבוטל - ממילא יתקיים דיון לגופה של מחלוקת במסגרת ההליך שבו ניתנה הפסיקתא. כן נראה, כי בשל האמור בפסיקתא, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות ביטולה, נכון היה להחליט שבינתיים יוחזקו הכספים בידי בעל תפקיד מטעם בית המשפט, עד להכרעה סופית בגורלה של המחלוקת. האמור כאן גם מבהיר מדוע המשך הדיון בסוגיה לא התייתר נוכח העובדה שמצפה ארסוף הגישה תובענה על-פי החלטת ההבהרה (ת"א 31108-02-13), כפי שטענו חלק מהמשיבים. כאמור, יתכן שכלל לא היה הכרח להורות על פתיחת הליך נוסף לצורך ההכרעה במחלוקת המקורית, כפי שנתחמה בגדרה של "בקשה מס' 27" שתוארה לעיל ופתחה ערוץ זה של התדיינות, דהיינו - בשאלה מי יחזיק בכספים עד שיתברר גורל הפסיקתא והיכן תתברר המחלוקת ביחס לכספים; וניתן היה לקבוע, כהחלטה המסדירה מצב ביניים ואינה קובעת זכויות, שהכספים יוסיפו להיות מוחזקים בנאמנות בידי הנאמן לנכסי סופר, כפי שאכן נעשה בהחלטה המקורית, שעודנה שרירה וקיימת וביחס אליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור, וכי גורלם ייקבע על-פי תוצאתו הסופית של ההליך ב-ה"פ 577/07.
כל האמור בפסקה זו נאמר מעבר לדרוש, שהרי הדיון מוחזר לבית משפט קמא. לא ראיתי לנכון לסיים את ההליך בקביעה נחרצת לפיה לא היה מקום להורות למצפה ארסוף להגיש תובענה חדשה, כיוון שיש להבהיר, לאחר שמיעת טענות הצדדים, כיצד יסתיים מצב הביניים שבגדרו מחזיק בכספים הנאמן על נכסי סופר - האם על-פי ההכרעה הסופית בהליך שב-ה"פ 577/07, לאחר שזה יסתיים בפסק דין חלוט, או שיש אכן צורך בהליך נוסף, ומי אמור ליזום אותו. שאלות אלה לא התבררו, בין היתר נוכח העובדה שלא התאפשר למצפה ארסוף להשיב לבקשת ההבהרה.